עו"ד
נועם קוריס: מהו מחיר השפיטה על גרימת מוות ברשלנות ?
בימים
אלו דן בית המשפט העליון בשלושה ערעורים בגלגול שני שהגיעו לפתחו בדבר העונש הראוי
במקרה של גרימת מוות ברשלנות.
המשותף
לשלוש הבקשות – כל אחד מן המבקשים הורשע בבית משפט השלום בגרימת מוות ברשלנות, ונדון
למאסר בפועל. הערעורים על חומרת העונש לבית המשפט המחוזי לעניין המאסר בפועל נדחה
(ערעורה של המבקשת ברע"פ 2996/13 התקבל במידת מה והעונש קוצר כפי שיפורט).
בקשות רשות הערעור לבית משפט זה הועברו לדיון בפני הרכב תלתא (בהחלטה מיום 14.8.13
לגבי הבקשה הראשונה והשניה, ובהחלטה מיום 27.11.13 לגבי הבקשה השלישית, שתיהן מפי השופט ח'
מלצר), וביצוע עונשי המאסר של המבקשים
עוכב עד להחלטה בבקשות. במוקד הבקשות, המתח בין חומרת התוצאה של מעשה העבירה בכל
המקרים, והיא קיפוח חיי אדם, המצדיקה בהתאם למדיניות הענישה הנוהגת ענישה מאחורי
סורג ובריח, לבין נסיבותיהם האישיות של המבקשים – אנשים נורמטיביים עד למקרה
הטראגי, בעלי משפחות, כל אחד ואחת וסיפורם.
לאתר
משרד עורכי הדין נועם קוריס ושות', עו”ד נועם
קוריס בעל תואר שני
במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם
קוריס ושות’ עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני חדלות פירעון מאז שנת
2004.
ועוד כמה מאמרים שכתבתי:
עו"ד נועם קוריס – דברים
שנראים לגוגל אותו דבר
עו”ד נועם קוריס כותב על
איגוד האינטרנט ועל לשון הרע
שלוש בקשות רשות ערעור שנדונו בעניין חומרת העונש במקרי
גרימת מוות ברשלנות.
כנגד המבקשת ברע"פ 2996/13 (להלן נייאזוב) הוגש כתב אישום לבית משפט השלום לתעבורה
בקרית גת (גמ"ר 11446-08-10), המייחס לה עבירות של גרימת מוות ברשלנות לפי
סעיף 64 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א – 1961, ואי ציות לתמרור ב-37
(תמרור עצור, שעל פי לוח התמרורים העדכני מספרו 302) לפי תקנות 64(ד) ו-38(2)
לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961. על פי כתב האישום, ביום 14.5.10, בסמוך לשעה
13:45, נהגה נייאזוב ברכבה הפרטי בכביש 6 מכיוון צפון לדרום, כאשר עמה ברכב היו
ציאלה סדיקוב ע"ה ואשה נוספת. במהלך הנסיעה, ירדה נייאזוב במחלף קריית גת
המצטלב עם כביש 35 בכוונה לפנות שמאלה, לכיוון מזרח. באותה עת, נהג סרגיי אירקליס
(להלן הנהג המעורב) ברכב מסחרי מכיוון מזרח למערב בכביש 35. בהגיעה לצומת, לא
צייתה נייאזוב לתמרור עצור שניצב בדרכה, נכנסה לצומת וחסמה את דרכו של הרכב
המסחרי. הנהג המעורב לא הצליח לבלום, והתנגש בחזית רכבו בדופן השמאלי ברכבה של
נייאזוב. בעקבות התאונה נהרגה סדיקוב ע"ה; הנוסעת הנוספת והנהג המעורב נחבלו
חבלות של ממש.
בהכרעת דינו מיום 29.3.12 קבע בית משפט השלום לתעבורה
(השופטת ר' בן יששכר שוורץ), בעיקר על בסיס דו"ח הבוחן המשטרתי ועדותו של הנהג
המעורב, את אלה: משהגיעה נייאזוב לצומת, נכנסה אליו בנסיעה שוטפת, מבלי ליתן דעתה
לרכב המסחרי המתקרב משמאל, והבחינה בו לראשונה אך כאשר כבר היתה בתוך הצומת; שדה
הראיה בטרם נכנסה אל הצומת איפשר לה להבחין בהתקדמותו של הרכב, ורשלנותה נעוצה בכך
שלא עשתה כן; לא ניתן לייחס לנהג המעורב רשלנות תורמת, ואף אם כן, אין לכך השלכה
לעניין אחריותה של נייאזוב; נייאזוב לא צייתה להוראות תמרור "עצור"
והפרה את חובתה ליתן זכות קדימה לרכב המסחרי; אף אם ניתן היה לומר כי עצרה לפני
התמרור, לא יצאה ידי חובתה ליתן זכות קדימה, שכן לא בחנה את מצב התנועה לפני
שהשתלבה בכביש. בית המשפט הוסיף, כי חוות הדעת מטעם ההגנה, במסגרתה ביקש המומחה
להטיל את האחריות לתאונה על הנהג המעורב, אינה מנומקת ואין בה כדי להפריך את גרסת
התביעה.
בטרם גזר הדין, התקבל תסקיר (משלים) של שירות המבחן מיום
20.9.12. שירות המבחן התרשם, כי נייאזוב היא אישה נורמטיבית ואחראית שהביעה חרטה
כנה וחווה רגשות אשם ודיכאון בשל אירוע התאונה. עוד התרשם השירות, כי שליחתה למאסר
עלולה להביא לפגיעה ברווחתן של שתי בנותיה (כיום בנות 16 ו-17, שאחת מהן סובלת
מקשיים רפואיים), נוכח היעדר יכולתו או רצונו של האב לטפל בהן לבדו. על כן המליץ
השירות להעמיד את נייאזוב תחח פיקוחו למשך שנה, ולהטיל עליה עונש מאסר שירוצה
בעבודות שירות. בגזר הדין מיום 11.4.12 מנה בית המשפט מספר שיקולים, וביניהם עקרון
קדושת החיים, אינטרס ההרתעה, מדיניות הענישה, רף הרשלנות ונסיבותיה האישיות של
נייאזוב. נקבע, כי רף הרשלנות בנסיבות גבוה במיוחד, וזאת אף אם ניתן להניח כי
נייאזוב עצרה לפני תמרור "עצור". כן ציין בית המשפט, כי אמנם נייאזוב
היא אדם נורמטיבי ומעשיה מהוים מעידה חד-פעמית, אך אין בכך כדי להימנע מהטלת מאסר
בפועל; זאת, בהתאם למדיניות הענישה הנוהגת במקרים אלה, לפיה יש להטיל עונש מאסר
בפועל בהיעדר נסיבות חריגות המצדיקות סטיה מכך. נוכח האמור הוטלו על נייאזוב 8
חודשי מאסר בפועל, 6 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, פיצוי למשפחת הקרבן
ופסילת רשיון נהיגה לתקופה של 10 שנים.
על תוצאות גזר הדין ערערה נייאזוב לבית המשפט המחוזי
(בע"פ (ב"ש) 12888-12-12). ערעורה נסב בעיקר על הטענה, שבית משפט השלום
לא ייחס משקל מספיק לנסיבותיה האישיות ולהמלצת שירות המבחן, ובייחוד להשלכות מאסרה
על בנותיה. הוסיפה נייאזוב וטענה, כי רמת רשלנותה אינה גבוהה משום שעצרה את רכבה
בטרם הכניסה לצומת, כהוראת תמרור "עצור". בתגובתה לערעור טענה המשיבה,
כי בית המשפט לתעבורה מצא שלא ניתן לבסס את טענתה של נייאזוב כי הנהג המעורב תרם
ברשלנותו לתאונה, וכי רמת רשלנותה גבוהה במיוחד בנסיבות. כן הוסיפה, כי בית המשפט
שקל בכובד ראש את נסיבותיה האישיות של נייאזוב, ובכל זאת קבע כי הן אינן מצדיקות
סטיה מהטלת מאסר בפועל, נוכח מגמת בתי המשפט להחמיר בענישה בכגון דא כחלק מן
המלחמה בתאונות דרכים. בפסק דינו מיום 17.4.13 קבע בית המשפט המחוזי, ברוב דעות,
כי נוכח מדיניות הענישה, נסיבותיה האישיות של נייאזוב אכן אינן מצדיקות להימנע
מהשתת מאסר בפועל, ועם זאת מאפשרות הפחתה קלה בעונש – בחינת "אור בקצה
המנהרה", כלשונו (עמ' 12 לפסק הדין) – כך שיעמוד על 7 חודשי מאסר בפועל,
במקום 8 חודשים. אב"ד השופטת ר' אבידע סברה בדעת מיעוט, כי נסיבותיה האישיות של נייאזוב –
ובייחוד הדאגה לרווחת בנותיה – יחד עם העובדה שהמדובר בנסיבות העניין ברשלנות
רגעית, שכן נייאזוב עצרה בפני התמרור אך לא נתנה זכות קדימה לנהג המעורב, מצדיקות
המרת עונשה ל-6 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות.
בבקשה לבית המשפט העליון נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר
לא אימץ את דעת המיעוט, לפיה ניתן להפחית את העונש ל-6 חודשי מאסר בדרך של עבודות
שירות, וזאת ביחוד כדי לספק יציבות לבנותיה של נייאזוב. בתגובתה לבקשה טענה
המשיבה, כי אין מקרה זה נכנס בגדרי הנסיבות החריגות בהן תישקל רשות ערעור בגלגול
שלישי ביחס לחומרת העונש. לגופם של דברים הוסיפה, כי רף הרשלנות בנסיבות גבוה
במיוחד, וטענותיה של נייאזוב בדבר רשלנותו של הנהג המעורב – שלא הוכחו – אינן
גורעות מכך שלא צייתה לתמרור "עצור" בכניסה לצומת. המשיבה התייחסה לקושי
הכרוך בשליחתם של המורשעים בגרם מוות ברשלנות למאסר בפועל, אך הדגישה כי נוכח
תאונות הדרכים הרבות בכבישי המדינה, אין מנוס מכך.
לקראת הדיון התקבל בבית המשפט תסקיר משלים בעניינה של נייאזוב, מיום 16.6.13.
בתסקיר נאמר, כי אבי הבנות לא נענה להזמנת שירות המבחן להעריך את יכולתו ההורית
במצב בו תישלח נייאזוב למאסר בפועל. שירות המבחן התרשם, כי נייאזוב הצליחה לאחרונה
להתייצב מבחינה נפשית, ושליחתה למאסר בפועל תפגע בהתקדמות זו. שירות המבחן חזר על
המלצתו להעמיד את עונשה על 6 חודשים שירוצו בעבודות שירות, לצד צו מבחן שיאפשר
ללוותה ולסייע לה בביצוע העונש ובהתמודדות עם מצבה.
המבקש ברע"פ 4845/13 (להלן אוזן) הורשע על פי הודאתו בכתב אישום מיום 18.6.11 שהוגש לבית
משפט השלום לתעבורה באשקלון (גמ"ר 3677-06-11), המייחס לו עבירה של גרם מוות
ברשלנות לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה. לפי הנטען בכתב האישום, ביום 14.3.11,
בסביבות השעה 10:30, נהג אוזן ברכב מסחרי בחניה של מרכז מסחרי בקרית
גת. באותו יום התקיים בסמוך למרכז המסחרי "יום שוק", ובו נוכחות ותנועה
מוגברת של אנשים. לאחר שנכנס אוזן לחניה, החל לנסוע לאחור בלא נקיטת אמצעי זהירות
כדי למנוע סיכון. באותה עת הלכה אילנה לנקרי ז"ל מאחורי רכבו של אוזן, לצידו
של כביש החניה, בכיוון נסיעתו. אוזן, שנסע במהירות גבוהה במיוחד שאינה מתאימה
לנסיעה לאחור, לא הבחין בה, פגע בה, הפילה על הכביש ועלה על גופה בגלגלי מכוניתו.
כתוצאה מהתאונה נהרגה לנקרי ע"ה. על פי כתב האישום, לא נקט אוזן אמצעי זהירות
כנדרש, נסע לאחור כ-37.8 מטרים במהירות מסוכנת ובלתי סבירה ולא הבחין במנוחה,
למרות שיכול היה לעשות כן על פי שדה הראיה ואמצעי הבטיחות שעמדו לרשותו.
בטרם גזר הדין, הוגש לבית המשפט תסקיר שירות המבחן מיום 21.5.12. משיחה עם אוזן,
התרשם שירות המבחן כי מדובר באדם נורמטיבי, בעל תפקוד תקין, ואשר אירוע התאונה
מהוה חריג לדפוסי התנהגותו ולעברו התעבורתי. עוד צוין בתסקיר, כי – למרבה הצער –
אוזן איבד את אמו בתאונת דרכים בשנת 1968 ואף שכל את בנו בתאונת דרכים שאירעה
ב-2007. באשר לאירוע התאונה התרשם שירות המבחן, כי אוזן חש ייסורי מצפון, כאב וצער
על מעשיו ומקבל עליו אחריות מלאה. כן צוין, כי הוא מתקשה לשוב לתפקוד תקין לאחר
האירוע. נוכח האמור המליץ שירות המבחן להעמידו בצו מבחן למשך שנה, ולהטיל עליו
עונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות. אוזן נשלח על ידי בית
המשפט לממונה על עבודות שירות (תוך שצוין כי אין בכך כדי ללמד על גיבוש עמדה
לעניין גזר הדין), אך לא הומלץ בשל מצב בריאותו (הודעת הממונה מ-6.2.13).
במסגרת הטיעונים לעונש טען בא כוח אוזן, כי נסיבות האירוע
ונסיבותיו האישיות של אוזן אינן מצדיקות הטלת מאסר בפועל. באשר לנסיבות האישיות,
הפנה בא כוחו של אוזן לעברו התעבורתי הנקי, לנסיבות חייו הטראגיות, למצבו הבריאותי
הלקוי, לתרומתו לקהילה ולהבעת חרטה ולקיחת אחריות מצדו כלפי התאונה. בגזר הדין
מיום 6.3.13 הטעים בית המשפט לתעבורה (השופטת ר' בן יששכר שוורץ), כי בהיעדר נסיבות חריגות, כאשר קופחו חיי אדם בנהיגה
רשלנית, מדיניות הענישה הנהוגה היא הטלת מאסר בפועל. הודגש, כי מלאכת גזר הדין קשה
במיוחד מקום שמרבית המורשעים הם אנשים נורמטיביים הנושאים גם הם בתוצאות הטרגיות
של התאונה, אך על בית המשפט להירתם למאבק כנגד המצב השורר בכבישי הארץ. באשר
לנסיבות האירוע נקבע, כי אוזן התרשל ופעל בניגוד למצופה מנהג מן היישוב בנסיבות
העניין. עוד צוין, כי רף הרשלנות אינו מן הנמוכים נוכח הנסיבות, ובין היתר המקום
והשעה, בהם צפויה היתה תנועה ערה של הולכי רגל; מרחק הנסיעה לאחור; היעדר הסתייעות
באמצעי בטיחות, וביחוד במראות הצד שבמכונית. בית המשפט שקל את נסיבות חייו
הטראגיות של המבקש, אולם קבע, כי יש להעדיף בנסיבות את עקרון קדושת החיים, חיי
הקרבן שנגדעו. הושתו איפוא על אוזן 6 חודשי מאסר בפועל, 6 חודשי מאסר על תנאי למשך
שלוש שנים, פסילת רישיון נהיגה למשך 10 שנים, ופיצוי למשפחת המנוחה.
אוזן ערער על גזר הדין (עפ"ג 48075-04-13), בטענה כי
בית המשפט לתעבורה סטה לחומרה ממסגרת הענישה המקובלת במקרים מעין אלה, וזאת ביחוד
נוכח נסיבותיו האישיות והמלצתו החיובית של שירות המבחן. נטען כי לא ניתן משקל ראוי
לנסיבות אלה במסגרת פסק הדין, וביחוד להיותו כיום בבחינת "שבר כלי" בשל
האירועים הטראגיים שחוה בחייו, החל מתאונות הדרכים בהן שכל את אמו ואת בנו, וכלה
באירוע הנידון. נוכח האמור שב ועתר המערער כי יומר עונשו לעבודות שירות. בפסק הדין
מיום 26.6.13 סקר בית המשפט המחוזי את השתלשלות האירועים ומכלול הטענות, וקבע כי
אין בנסיבות הצדקה להתערב בעונש שהוטל על אוזן.
בקשתו של אוזן נסבה בעיקר על הטענה, כי נסיבותיו האישיות
חריגות ביותר, באופן המצדיק המרת עונשו לעבודות שירות. בהקשר זה נטען, כי הפנייתו
אל הממונה יצרה ציפייה שיוכל לרצות את עונשו בדרך של עבודות שירות, ביחוד לאחר
התסקיר שהמליץ על כך. בתגובתה לבקשה טענה המשיבה, כי אין מקום למתן רשות ערעור,
כאשר לרוב אין בית המשפט נוהג ליתן רשות כזאת בהשגה על חומרת העונש. כן הוסיפה
המשיבה, כי היא מודעת לנסיבות חייו הטראגיות של אוזן, אך למול נסיבות אלה עומדת
רשלנותו שאינה מצויה ברף הנמוך, כקביעת בתי המשפט הקודמים. אשר לציפייה שנוצרה
בעקבות הפנייתו לממונה על עבודות שירות, טוענת המשיבה כי בית המשפט לתעבורה ציין
מפורשות שאין בכך כל הבטחה, וכי ממילא אין בהזמנת חוות דעת הממונה כדי לחייב את בית המשפט בגזירת הדין.
המבקשת ברע"פ 6926/13 (להלן נריאן) הורשעה על פי הודאתה בכתב אישום מיום 22.2.11 (גמ"ר
8751-02-11, בית משפט השלום לתעבורה בפתח תקוה), המייחס לה עבירה של גרימת מוות
ברשלנות לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה. על פי כתב האישום, ביום 22.11.10, בסביבות
השעה 9:55, נהגה נריאן בקטנוע בדרך הים ברחובות, מכיוון מזרח למערב, בנתיב הימני
מבין שני הנתיבים בכיוון נסיעתה. תנאי הדרך בעת התאונה מתוארים בכתב האישום כך:
כביש אספלט תקין ויבש, דו מסלולי, בעל שני נתיבי נסיעה לכל כיוון; בין המסלולים
מפריד אי-תנועה מצויר; מדרכה לצד הכביש בכיוון נסיעתה של נריאן, ושול אספלט לצד
הכביש בכיוון הנגדי; שדה ראיה פתוח של 200 מטריםלפחות בכיוון הנסיעה; קטע דרך
במעבר בין דרך עירונית לדרך בינעירונית. על פי המתואר, נסעה נריאן בעת התאונה
במהירות שאינה פחותה מ-80 קמ"ש. באותה עת הלך וונדה גמבר ע"ה
(להלן המנוח) על שול האספלט שלצד
הכביש בכיוון הנגדי לנסיעתה של נריאן. המנוח ירד אל הכביש והחל לחצותו בהליכה
רגילה, שלא במעבר חציה. המנוח חצה את שני מסלולי התנועה בכיוון הנגדי לנסיעתה של
נריאן, חצה את אי-התנועה המצויר והחל לחצות את שני הנתיבים בכיוון הנגדי. הוא
הספיק לחצות את הנתיב השמאלי בכיוון נסיעתה של נריאן והגיע אל הנתיב הימני. נריאן
המשיכה בנסיעתה מבלי שהאטה או בלמה, ופגעה במנוח. כתוצאה מהפגיעה ספג המנוח פציעות
קשות, פונה לבית החולים ונפטר מפציעותיו כעבור ארבעה ימים, ביום 26.11.10. כתוצאה
מהתאונה נגרמו לנריאן שבר ביד שמאל, שיניים שבורות ושפשוף בבטן. כתב האישום ייחס
לנריאן רשלנות בשל כך שלא שתה ליבה לדרך ונהגה בקלות ראש, לא הבחינה במנוח או
הבחינה בו באיחור רב למרות שדה הראיה הפתוח, ולא האטה או בלמה.
בתסקיר שירות המבחן בעניינה של נריאן מיום 27.3.12, התרשם
השירות כי מדובר באשה נורמטיבית, וכי אירוע התאונה הוא לגביה טראומטי ומצטרף לשורת
משברים עמה התמודדה בשנים שקדמו לתאונה, ובהם מות אמה, והליכי הפירוד מבעלה.
השירות התייחס בהרחבה למצבה של בתה בת ה-2 (כיום בת 4) ולהשלכות האפשריות של הטלת
מאסר בפועל על חייה. נוכח האמור המליץ שירות המבחן להעמיד את נריאן בפיקוחו למשך
שנה, ולהטיל עליה עונש מאסר בעבודות שירות. במסגרת הטיעונים לעונש התייחסה המשיבה
לנסיבותיה האישיות הקשות של נריאן ולנסיבות ביצוע העבירה – וביחוד למהירות נסיעתה
ולעובדה שהמנוח לא קפץ לכביש אלא חצה בהליכה – ועתרה להטלת מאסר בפועל. נטען, כי
מדיניות הענישה הנהוגה בכגון דא היא הטלת מאסר כזה, ואין הנסיבות מצדיקות סטיה
מכך. נריאן טענה, כי מדובר במקרה חריג המצדיק סטיה ממדיניות זו, נוכח רשלנותו
התורמת של המנוח ומחדלים שונים בכביש, וכן בשל נסיבותיה האישיות החריגות. באשר לרף
הרשלנות, צירפה נריאן חוות דעת משטרתית, לפיה בנתיב הנגדי ניצב תמרור המורה על
מהירות של 50 קמ"ש – שכן מדובר בדרך עירונית – ואילו בנתיב נסיעתה
מוצב תמרור המעיד על סיומה של דרך עירונית אשר קובע מהירות מותרת של 80
קמ"ש, מהירות שבה לא יכלה, כך לדבריה, לבלום או להאט. כן צוין בחוות הדעת, כי
בסמוך למקום התאונה ניצב עץ המסתיר את שדה הראיה במקום. עוד טענה נריאן, כי המנוח
חצה את הכביש שלא במעבר חציה, וכל נהג סביר היה פועל כפי שפעלה בנסיבות. לבסוף
טענה, כי נסיבותיה האישיות, וביחוד הדאגה לרווחת בתה, מצדיקות הטלת מאסר בדרך של
עבודות שירות.
בגזר הדין מיום 10.2.13 קבע בית המשפט (השופטת מגי כהן), כי מדיניות הענישה הנוהגת אינה מאפשרת – חרף הנסיבות
החריגות – להימנע מהטלת עונש מאסר בפועל. באשר לנסיבות התאונה נאמר, כי העץ הניצב
בצד הדרך מצוי מצד ימין לנתיב הימני ואשר על כן לא הפריע לנריאן להבחין במנוח, וכן
שאף כי המנוח תרם ברשלנותו לקרות התאונה, הנה במהירות בו נסעה נריאן ניתן היה
למנוע את התאונה. הוטלו על נריאן 8 חודשי מאסר בפועל בצירוף מאסר על תנאי של 12
חודשים למשך 3 שנים ופסילת רישיון למשך 12 שנה.
כנגד גזר הדין הגישה נריאן ערעור (ת"פ 34012-03-13)
שהופנה כנגד חומרת העונש ותקופת הפסילה. הערעור נסב על הטענה, כי נסיבות התאונה
מלמדות על רף רשלנות נמוך נוכח רשלנותו התורמת של המנוח. כן נטען, כי לא הובאו
בחשבון נסיבותיה האישיות וביחוד ההשפעה הצפויה של עונש מאסר בפועל על בתה הפעוטה.
בפסק דינו מיום 10.9.13 קבע בית המשפט המחוזי, כי אין עילה להתערבות בגזר דינו של
בית המשפט לתעבורה. לא נתקבלה טענת הרשלנות הנמוכה ונקבע כי חרף נסיבותיה האישיות
של נריאן, צדק בית המשפט לתעבורה בקביעתו כי אין הצדקה לסטות ממדיניות הענישה
המקובלת.
בבקשת רשות הערעור נטען, כי נסיבותיה האישיות של נריאן, וכן
נסיבות התאונה, מצדיקות המרת עונשה לעבודות שירות. אשר לנסיבות התאונה, הודגשו
כשלים הנדסיים במקום התאונה יחד עם רשלנותו התורמת של המנוח. אשר לנסיבותיה
האישיות, הפנתה נריאן למקרים אחרים של גרימת מוות בנהיגה רשלנית, בהם הוטלו עונשי
מאסר בעבודות שירות. כן חזרה והדגישה, כי בתה זקוקה לה, שכן אין אביה מסוגל או
מעוניין לטפל בה לבדו. בתגובה לבקשה טענה המשיבה, כן אין זו מעוררת שאלה כללית
החורגת מנסיבות המקרה, והמצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. לגופו של עניין
נטען, כי נסיבות המקרה מלמדות שרף הרשלנות בנסיבות אינו רגעי, אלא כי מדובר
ברשלנות גבוהה. עוד נטען, כי בתי המשפט הקודמים שקלו בכובד ראש את נסיבותיה
האישיות של נריאן.
בדיון בפני בית המשפט העליון חזרו באי כוח המבקשים על עיקרי
טענותיהם. בא כוחה של נייאזוב הדגיש את החשש לפגיעה
ברווחת בנותיה אם תישלח אמן למאסר בפועל, גם נוכח חוסר נוכחותו של האב בחייהן.
מטעם שירות המבחן, ציינה עו"ס וייס, כי יש לבדוק מול רשויות הרווחה את
יכולותיו של האב כנושא תפקיד הורי כלפי הבנות, וכי לעת עתה נראה כי אין גורמים
משפחתיים אחרים העשויים לקחת על עצמם את נטל הטיפול בבנות. כן הדגישה, כי דווקא
כאשר מצויות הבנות בגיל ההתבגרות, לניתוק מאמן עלולות להיות השלכות משמעותיות. בא
כוחו של אוזן ציין את נסיבותיו
הייחודיות שפורטו מעלה, ובפרט התייחס למצבו הרפואי ולנטילת אחריות מצדו לאירוע
התאונה. כן הוסיף, כי הזמנת חוות דעת של הממונה על עבודות שירות – אף כי אין הדבר
מחייב את בית המשפט בהטלת גזר דין – יצרה אצל אוזן ציפיה. בא כוחה של נריאן הביא בפנינו מספר מקרים של גרימת מוות ברשלנות, בהם
הוטל על הנאשם עונש מאסר בעבודות שירות. כן הביא מחוות הדעת מטעם הבוחן המשטרתי
לעניין הכשלים ההנדסיים בכביש, והתייחס לרשלנותו התורמת של המנוח.
באת כוח המדינה טענה, כי אין שלושת המקרים מצדיקים מתן רשות
ערעור בגלגול שלישי, וכי הנסיבות אינן מצדיקות סטיה ממדיניות הענישה הנוהגת, חרף
הקושי הטמון בהטלת עונשי מאסר בפועל על המבקשים, אנשים נורמטיביים ונעדרי עבר
פלילי. תוך כך ציינה את משפחות המנוחים שחרב עליהם עולמם, את עקרון קדושת החיים
ואת הצורך להיאבק בתופעת תאונות הדרכים הקטלניות בכבישים. אשר לנייאזוב, הדגישה באת כוח המשיבה, כי חרף הקושי, נראה כי בנותיה לא
יישארו ללא מסגרת תומכת. אשרלאוזן, הודגשה מידת רשלנותו
בהתחשב בנסיבות ובמרחק נסיעתו לאחור, ונטען כי בעקבות כך, לא ניתן להסתפק בעונש
מאסר בדרך של עבודות שירות, חרף נסיבותיו האישיות הטראגיות. אשר לנריאן נטען, כי בעוד אין חולק כי למנוח רשלנות תורמת
בנסיבות, מידת רשלנותה של נריאן גבוהה במיוחד שכן לא ניסתה לעצור או לבלום. ביחס לנסיבותיה
האישיות של נריאן, ובפרט רווחת בתה, טענה בא כוח המשיבה כי קיים גורם שיוכל לטפל
בדמות אביה של נריאן, סב בתה, וכי בנסיבות אלה אין הצדקה להמרת עונש מאסרה לעבודות
שירות.
בית המשפט העליון החליט שלא להיעתר לבקשות. שכן הן תחומות
במובהק לעניינם של הצדדים, ואינן מעוררות שאלה משפטית כללית או בעלת חשיבות
ציבורית, ומשכך אין הן מצדיקות מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. אכן, הן הועברו להרכב
מתוך מצוקותיהם האישיות המשפחתיות של שלושת המבקשים, וניתן להם יום נוסף בבתי
המשפט, אך לא שוכנענו כי יש מקום לשנות ממדיניות הענישה הנוהגת. ההשגה על חומרת
העונש אינה מהוה עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי למעט מקרים חריגים, בהם העונש
שהושת על המבקש סוטה באופן ניכר ממדיניות הענישה הראויה והמקובלת (ראו, לאחרונה,
רע"פ 4491/14 סורן נ' מדינת ישראל (29.6.14)
בפסקה 7 והאסמכתאות שם). העונשים שהוטלו על המבקשים אינם בכלל אלה. בשל רף הרשלנות
המשתקף מנסיבות התאונות וחרף הנסיבות האישיות; הם משקפים את הצורך במאבק בקיפוח
חיי אדם בדרכים, המהוה, למרבה הצער, תופעה שכיחה במחוזותינו, ומדיניות הענישה
משקפת את היחס לקדושת חיי אדם. האמת תורה דרכה, כי הענישה במקרי גרימת מוות
ברשלנות בגדרי תאונות דרכים או תאונות אחרות היא אתגר קשה, שכן עסקינן ככלל
בנאשמים נורמטיביים שמעדו והתרשלו בהיסח הדעת של רגע, וחרב עולמן של שתי משפחות;
בראש וראשונה, וברמה עילאית, של משפחת הקרבן שקופדו חייו בשל רשלנות; אליה נכמר
הלב. אך במרבית המקרים ישנה גם טראומה לפוגע ולמשפחתו, לא רק בשל הענישה אלא בשל
המעשה, שופטי בית המשפט העליון קבעו שהם מאמינים כי הנאשמים מתייסרים אף הם, בכלל
וגם בפרשה שלפנינו.כפי שאמרו זאת בתי המשפט הקודמים בתיקים אלה שלפנינו, מלאכת
גזירת הדין בכגון דא קשה היא מן הרגיל, וכדברי הנשיא שמגר בר"ע 530/84 שפר נ' מדינת
ישראל, פ"ד לח (4) 162, 163 "...שאנו
דנים בעבירה שאינה כרוכה בפגמים מוסריים או בשחיתות, אלא ביטויה כידוע לכולנו,
באופן התנהגותו של האדם הנוהג ברכב". מכל מקום, בנסיבות אלה של אבדן
חיים, לעובדת מותם של הקרבנות ולקדושת חייהם נודעת חשיבות רבה בענישה; עוד משכבר
הימים כתב מ"מ הנשיא זילברג (ע"פ
211/66 שפירא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ(3) 375, 382, (1966)) דברים אלה שלא פג
טעמם:
"לי נראה כי הוראת המינימום האמורה בסעיף 64 של פקודת התעבורה (נוסח חדש) באה
לטעת בלב האזרח יחס של הכרת כבוד מיוחדת בפני קדושת החיים, ולכן משהוכחה רשלנותו
של הפוגע הממית שומה עלינו להטיל עליו עונש מאסר, חוץ אם אשמתו היא כקליפת השום
ממש – דבר שלא אירע במקרה שלפנינו".
על כן ההתחשבות בנסיבות האישיות לפטור ממאסר בפועל תהא
במקרים חריגים, וכמובן תוך הבאה בחשבון של מידת הרשלנות בכל מקרה ספציפי).
בית המשפא העליון עוד הזכיר בפסק דינו, כי בהצעת חוק העונשין
(תיקון מס' 119) (עבירות המתה), תשע"ד – 2014, הצעות חוק – הממשלה תשע"ד 862 (9.7.14), הוצע (עמ' 875) להוסיף לחוק
את סעיף 304 א' שעניינו "גרימת מוות ברשלנות בנסיבות מחמירות" למקרי
סטיה ניכרת מהתנהגות סבירה ותוך מודעות - ב"תג ענישה" של חמש שנים, וראו
דברי ההסבר שם.
גם בנידון דידן המבקשים כולם אנשים נורמטיביים, אנשי משפחה,
ובעלי נסיבות אישיות לא פשוטות, אם בשל המצב המשפחתי הכרוך בילדי נייאזוב ונריאן
ואם בשל העבר המשפחתי הקשה של אוזן. חרף זאת לא ראינו להיעתר לבקשות לגופן. החובה
לשמור על חוקי התנועה היא בחינת "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" (דברים ד', ט"ו), שמירה לא רק על חייו של אדם עצמו אלא
גם על חיי הזולת. בית משפט זה חזר ושנה את המדיניות השיפוטית בכגון דא; אכן,
ברע"פ 548/05 מאירה לוין נ' מדינת ישראל (2006),
המובא תדיר על-ידי סנגורים בתאונות דרכים, הוחלט ברוב דעות, אליו השתייכתי עם
השופט ג'ובראן כנגד דעתה החולקת
של השופטת פרוקצ'יה, שלא להטיל מאסר בפועל.
אמנם ציינתי את המדיניות בכגון דא, לפיה "דינם של המורשעים בגין (גרימת מוות
ברשלנות – א"ר) תקופת מאסר מאחורי סורג ובריח, והחריגים לכך נדירים",
ובהמשך נאמר:
"אכן,
מרבית המורשעים בעבירות אלה – מן הסתם – הם אנשים מן היישוב, מה שקרוי נורמטיביים,
אלא שנמצא לבתי המשפט לנסות להרתיע את הנוהגים בכביש מעבירות על-ידי המודעות כי אם
יתרשלו ויפגעו בזולת, דינם מאסר. נוכח ההפקרות המרובה בכבישים, קיפודם של חיי אדם,
השבר הנורא שאין לו מרפא ואיחוי הפוקד את משפחות הקרבנות, ותחושת אין האונים
החברתית אל מול המס שגובות תאונות הדרכים מחברה שאינה חסרה קרבנות בטרור ובקרב,
מבקשים גם בתי המשפט לתרום תרומה צנועה בדמות גזרי הדין המחמירים. האם יש בכך
תועלת של ממש? האם ההרתעה פועלת? האם יש תרומה למאבק בתאונות הדרכים בגזרי דין
שעניינם מאסר אנשים נורמטיביים בקרב חברה עבריינית שאינה מקומם? התשובה לכך אינה
ברורה. אבל היש עצה אחרת להרתיע את מופקרי הכביש, אם צעירים שלגמו לגימה יתרה, אם
אחרים? גם לכך אין תשובה מניחה את הדעת, וכל עוד לא עלה רעיון מועיל יותר, חובת
בתי המשפט להמשיך במדיניות בחינת בית שמאי".
באותו עניין ספציפי הטתה את הכף במידה רבה נכות פסיכיאטרית
של 75% שהוכרה למבקשת שם. ואולם, ברע"פ 8576/11 מזרחי נ' מדינת
ישראל (2012) (וראו גם דנ"פ 1391/12 מזרחי נ' מדינת
ישראל (2012)) (להלן עניין מזרחי), שבנו ושיננו את המדיניות השיפוטית. יצויין כי בע"פ 6755/09 אלמוג נ' מדינת
ישראל (2009) נאמר מפי השופט הנדל:
"נדמה
שקיימים שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת תאונת דרכים
קטלנית ברשלנות. האחד, ראוי לגזור על נאשם
עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, הן בשל עקרון קדושת החיים והן
משיקולי הרתעה. השני, בדרך-כלל הנסיבות
האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית,
הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם ע"י אנשים
נורמטיביים. השלישי, אמת המידה הקובעת
בעבירה זו היא דרגת הרשלנות".
דברים אלה צוטטו מפי המשנָה לנשיא נאור ברע"פ
2955/12 הרמוס נ' מדינת ישראל (2012)
(להלן עניין הרמוס), שם הובאו גם מדברי השופט לוי בע"פ 4300/09 בן רובי נ' מדינת ישראל (2009), על "המצב הבלתי נסבל בכבישי ישראל, שאת
מחירו משלמים רבים בחייהם, כמעשה של יום יום. מצב זה אינו נובע מגזירת שמים, הואיל
ובחלקו הארי נגרם עקב התנהגות רשלנית של נהגים אשר אינם מקפידים לקיים כללי בטיחות
בסיסיים".
ומדוע "ייענשו" בנות נייאזוב ונריאן על מעשי
אמותיהן? האתוס היהודי שולל ענישה בין דורית; "בן לא ישא בעון האב והאב לא
ישא בעון הבן" (יחזקאל יח, כ). במקום אחר
ובהקשר אחר עמדתי על המתח האמור בין המקורות ודרכי יישובו (בבג"ץ
9353/08 אבו דהים נ' אלוף פיקוד העורף (2009), בפסקאות ד-ה לחוות דעתי; לסקירה נוספת ברוח זו
ראו ע"מ (ירושלים) 464/03 פלמוני נ' אלמוני (2004), בפסקאות 70-62 לפסק דינו של השופט – כתארו אז
– מ'
דרורי). אך לא בכך עסקינן כאן; ענייננו בסיטואציה
עצובה, שבה עלול להיגרם סבל לבנות בשל מאסר האם, אך אין מטילים חלילה
"עונש" על הבנות, והדבר דומה, למרבה הצער למצבים אחרים, לא מעטים, שבהם
משנאסר אדם סובלת משפחתו. אולם לא בזאת ענייננו.
בנקודה זו הדגיש בית המשפט העליון את אחריותן וחשיבות תפקידן
של רשויות הרווחה במעקב נמשך והדוק אחר הטיפול בבנותיהן של נייאזוב ושל
נריאן (ראו לעניין זה חוות דעתה של השופטת ד' ברק ארז בעניין הרמוס.
כאמור, הקושי העיקרי שניצב בפנינו הוא ניתוק הבנות מאמותיהן, במצב של חסר בתמיכה
המשפחתית האחרת, בדמות האב. הנה דברים שנאמרו בחוות דעתי בעניין הרמוס הנזכר:
"לא
אכחד ... ראיתי לנגד עיניי את ילדי המבקשת ואת אשר ייגרם להם במאסר אמם, והתלבטתי;
אך הכף הוכרעה אל נכון כדעת חברתי המשנה לנשיאה. כל שאוכל להטעים הוא, כי מעבר
לחובתן של רשויות הרווחה, יש חובה בדין ובמוסר לאבי הקטינים, לעשות כל שלאל ידו
כדי לטפל בילדיו בעת היעדרה של אמם בשל מאסרה".
סוף דבר – בית המשפט העליון קבע שאין ספק, וכמתואר מעלה, כי
האירועים הקשים הטביעו חותמם בחיי המבקשים, החווים את תוצאות התאונה. ואולם ממול
לנגד עינינו חיי המנוחים שנקטעו באבם ועקרון קדושת החיים, עקרון יסוד במורשתנו
המשפטית, העברית והישראלית, ומן המפורסמות שאינן צריכות ראיה, וסבל משפחת הקרבנות.
סוף דבר: משקופחו חיי אדם ברשלנותו של נהג, המדיניות השיפוטית היא מאסר בפועל,
בהיעדר נסיבות אישיות חריגות מאוד המצדיקות זאת. קשיים אישיים ומשפחתיים הכרוכים
בכניסה למאסר הם אינתרנטיים למצב, ועל כן ככלל לא ייראו אלה כנסיבות להקלה
(עניין אלמוג; ענייןמזרחי; עניין הרמוס). בשלושת
המקרים שבפנינו נראה כי רף הרשלנות היה גבוה, ואין בנסיבות האישיות – מצערות ככל
שיהיו – כדי להימנע מהטלת עונש מאסר בפועל.
